יום רביעי, 29 באפריל 2015

האמונה

"האמונה"

"אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר לה

והוביל אותה לכיוון הסלון

"שיחת יחסינו לאן?" היא שאלה בגיחוך

"שיחת יחסינו האם בכלל..."

הוא ענה בפנים קפואות

היא קרסה עכשיו על הכורסה הכחולה

עליה בילתה בחודשים האחרונים לא מעט

והנה היא יושבת על הכורסה

בחלוק ורוד עם צווארון פרוותי

ושיערות ברגליים שסובלות מהזנחה

כי היא הרגישה שכבר אין בשביל מי

ובשביל מה להתאמץ

"אז מה רצית להגיד"? ניסתה להאיץ בו...

"אין דרך קלה להגיד את זה,

אז אני פשוט אגיד, אני בוגד בך

בוגד בנו, בגוף שלי ובך, האמונה שלי"...

היא לא הנידה עפעף

היא כבר ידעה, הוא לא חידש לה דבר.

"אז מה אתה רוצה ממני"? היא שאלה

"אני רוצה אותך חזרה" הוא אמר

"טוב, לפחות עוד לא אבדה תקוותינו,

אז יש סיכוי לתיקון" אמרה...

הוא השפיל מבט, רק לא להביט לה בעיניים

"מה? איבדת את התקווה?" היא צעקה

"מצטער" הוא לחש מתחת לשפם

"היא ברחה לי באמצע האימון אתמול,

בעלייה הצטרפה לבחור

שלא איבד אותה לרגע

"אני מוכן להלחם עלייך,

לא, אני אלחם עלייך"!

הוא אמר וזקף את ראשו לרגע

"אני צריכה לחשוב על זה" אמרה

והם ישבו ושתקו שם

וישבו

ושתקו

על אותה ספה שבה היה מעביר את הזמן

בצפייה בטלוויזיה והיא הייתה קוראת לו

"אתה איתי"? הייתה שואלת

"אני אתך" היה אומר ופוזל לטלוויזיה

והיא הייתה מכבה אותה בהפגנתיות

אז הוא היה חוטף ממנה את השלט

ותוך כדי שהיה עונה לה על השאלה

היה מדליק את הטלוויזיה בשנית.

והם עדיין שותקים

ככה כמעט שעתיים

"אני רעבה" היא אמרה פתאום

"מה יש לאכול?" שאלה

"נשאר לי קצת מצפון" הוא אמר

והיא התחילה לכרסם לו במצפון

כשסיימה ניסתה להחריש

אבל ברח לה גרעפס

היא ניגבה את הפה

"צ'מע" היא אמרה

בזמן שניסתה להוציא עם הלשון

שאריות של מצפון שנתקעו בחור בשן

שהיא מציקה לו עליו כבר איזה חצי שנה

רק שייקח אותה לרופא השיניים

"אני נותנת לך צ'אנס" אמרה

"אבל אתה חייב להוכיח את עצמך

אנחנו כל ערב נשב על הביצועים שלך

ונבחן אם עמדת בתכנית האימונים

או שנשארת אותו עצלן רופס שנוחר על הספה"...

אז הוא יצא לרוץ...

יום שבת, 18 באפריל 2015

חזרה בתשובה

כבר תקופה ארוכה שלא כתבתי על ריצה, אז תזכורת קצרה: אני רץ כבר כמעט 3 שנים בקבוצת מועדון ריצה גליל עליון ועד לפני כשלושה חודשים יכולתי לרוץ עשרים ק"מ בלי למות ובזמן קצר מהנצח... זהו, זאת הייתה טעימה מהנוסטלגיה... אני חוזר עכשיו לאימונים אחרי כשלושה חודשים של פגרה שבהם לא רצתי בכלל החזרה היא קשה ומרגישה כמו להתחיל הכול מחדש, הכושר שהייתי בו היה כלא היה ונכון שזה כמו לרכוב על אופניים אבל גם על אופניים לא רכבתי מזמן... אז אני יוצא לרוץ לובש טייטס וחולצה בצבע זרחני מזעזע, פלסטרים על הפטמות, נעלי ריצה ומוזיקה באוזניים כדי שיהיה משהו לעצור בשבילו, שיר מעצבן או נגן שלא מתפקד... הריצה היא קשה ומלווה בשבירות שונות, פיזיות ומנטליות הכרס קופצת ובסיום ריצה אני לא יודע מה תפוס לי יותר, שרירי הרגליים, או שרירי הבטן מנסיון מניעת ההיתדלדלות של עודפיי השומן שצברתי בתקופה הרפוייה (דאבל מינינג) אני רץ בטיילת, הסוף לא נראה באופק, לרגע אני נשבר וצועד מרחוק אני רואה שתי בחורות צועדות מולי, מיד אני חוזר לרוץ ועושה את הפרצוף הכי תמים שלי שאומר "אני הלכתי? זה הכל אשליה"! והראש עם השטן הקטן על הכתף שמנסה לשכנע אותי לפרוש "קצת הליכה לא הרגה אף אחד..." הוא אומר לי ואני עונה לו: "תגיד את זה כשאתה פסיעה מקצה המצוק..." והבחורות במבט של "אתה מדבר עם עצמך..." בקיצור חזרתי לרוץ אז צפו לעידכונים או למודעת אבל... (דאבל מינינג)