יום שבת, 28 ביוני 2014

סוף סוף אחרי תקופת יובש יצאתי הבוקר (שבת) לרוץ.
 ריצת נפח אחרי שהזנחתי בשלושת השבועות האחרונים מתירוצים שונים.  
שבת 5:45 בבוקר ואני פוגש את הדר בשער הראשי של המושב,
הכוונה לרוץ הלוך חזור, לא מסלול יפה או מאתגר, 
רצים בשביל לסמן וי עם השתדלות ליהנות ככל האפשר.
הדרך הלוך מתגלגלת בירידה מתונה, אני כהרגלי לא סותם את הפה (שונא שתיקות מביכות)
השיחה מעניינת ואני משתדל לתת גם להדר להתבטא, 
ואין לי את מי לשתף בגלל ששבת ואני לא נכנס לפייס...
שמתי לב שאני נוטה למשוך שיחות לכיוון שלי, אבל אני עובד על זה....
מדברים על כתיבה ועבודה, דת השראה ופייסבוק...
הדרך חזרה היא האתגר האמתי, זאת לא עליה רצינית ולא שרצנו מהר או הרבה,
 זה נטו תשלום על ההזנחה מהשבועות האחרונים.
הנשימה כבדה וקשה, הרגליים מתפללות להפוגה והראש, אוי הראש!
הוא במלחמה אישית בינו לבין עצמו,
כקילומטר לסיום אני עובר לדקה הליכה, במהלכה אני מקלל את עצמי בלי סוף... 
הדר אומרת שזה מדהים כמה קל להתדרדר ברמת הכושר,כל שבוע בלי אימון הוא עוד מדרגה שיורדים,
אני מסכים ואומר שכושר הוא כמו מוניטין, לבנות אותו לוקח המון זמן,שנים לפעמים
ומספיקה שטות קטנה או אדם אחד שבאת לו לא טוב וכל המוניטין עלול ללכת לאיבוד.
אני מבטיח לעצמי לעבוד על הזוגיות שלי עם הריצה כדי שהיא לא תעזוב בטריקת דלת... 
 אני מתגעגע לימים שהייתי מכור לריצה, שפספוס של אימון גרם לי לעצב ולהבטיח שזה לא יקרה בשנית.

זה לא סוד שאני מתמקד כרגע בכתיבה והכתיבה מפרה אותי,
אבל אני חייב לזכור את הדרך כי לכתיבה הגעתי מהריצה והריצה היא אחלה פוקוס בשביל להמשיך ולכתוב.
במילים אחרות, אל תוותר על החלום ובדרך לחלום אל תוותר על עצמך!
כמו כן לא הייתי רוצה לחזור למצבי לפני שהתחלתי לרוץ הן מבחינת משקל ומראה
והן מבחינת רצינות והתמדה,
 אז למה אני רץ? אני רץ כדי להגיע אליי!