יום ראשון, 30 במרץ 2014

לאחר שנה של התנזרות, היום אחר הצהרים סוף סוף זה קרה, יצאתי לרכוב!

על הנסיבות שהובילו אותי בהתייעצות עם המאמן למהלך קיצוני מעין זה בפוסט הבא...

ובמקום לכתוב עוד סטטוס דביק בפייסבוק אני כותב פוסט, הרי בשביל זה יש לי בלוג, לא?

כרגיל זה היה ספונטני והתחיל לפני שבוע כשהוצאתי את אופני הכביש מהמחסן וניערתי מעליהם את האבק.

מהשלב הזה ועד היציאה לרכיבה עבר שבוע כמו שכבר ציינתי וזה אף פעם לא פשוט.

מראש נקבע שביום א' אני יוצא לרכוב וכל היום אני כמו במגדל פיקוח,

 בודק את הטמפרטורה ואת כיוון ועוצמת הרוח שלא מבשרת טובות.

אבל זה רמת הגולן פה, אי אפשר לצפות ליותר מידי, 

הרי מצב הרוח פה דינמי בדרך כלל והשינוי הוא רק בכיוון.

אז כל היום אני במחשבה שאני יוצא לרכוב ולקראת סיום יום העבודה אני מתחיל להבין שאני מאוד רוצה

אבל עוד יותר מזה אני לא רוצה...

אני אוסף את הילד מהגן ומתחיל התנהלות מתחמקת בבית...

ארוחת צהריים, שירותים של אחרי ארוחת צהריים...

קפה של אחרי צהריים, שרותים של אחרי הקפה של אחרי צהריים...

תחושת כבדות והתכרבלות במיטה ברחמים עצמיים...

 -קמתי מוקדם ויום ראשון היום ויש רוח ורק אכלתי לא מזמן, בקיצור אמן האשליות!

ודקלה העזר כנגדי מדרבנת אותי לצאת ומנסה לשדל אותי בחלקלקות...

ואז זה בא לי פתאום, קפצתי מהמיטה ותוך חמש דקות כבר הייתי על האופניים בדרך אל האופק.

כי אם אני לא יוצא לרכוב יש הרבה משימות בבית שאני צריך לבצע

ואם אני כבר מתחמק אז לפחות שזה יהיה לטובת מטרה חיובית.

זה נשמע פשוט אבל זה ממש לא!

זה לא ששכחתי לרכוב, אחרי הכל זה כמו לרכוב על אופניים, לא שוכחים כל כך מהר.

אבל הגוף מדחיק את ההיכרות עם הפעולה הזאת.

ואני פתאום נזכר בכל מיני שרירים שלא באים לידי ביטוי בריצה...

כי לרכוב על אופניים ממש לא מזכיר ריצה, הם אפילו לא מאותה משפחה!

ולרכוב ברמת הגולן זה תמיד מאתגר, אם המסלול הוא מעגלי או שמתחילים בעליה או שמסיימים בעליה,

האמת שגם בהלוך וחזור זה אותו דבר, בכל מקרה כמעט שאין ישורות משעממות.

אתה רוכב בעליה והרוח בפנים ואתה שואל את עצמך למה אני עושה את זה ולמה זה מגיע לי ולמה אני 

לא משחק קרלינג למשל הרי שם אין עליות, ירידות, פאנצ'רים וכו', משחק נטו ומתי כבר תגיע הירידה?....

עוד נקודה בעייתית ברכיבה ספונטנית (עאלק), 

לרוב מחשבון הרכיבה ללא סוללה ולהטעין אותו לא בא בחשבון אם לא רוצים לאבד את המומנט...

אז ענדתי את שעון הריצה על היד והסתפקתי בו, זה לא שהוא נופל ממחשבון הרכיבה,

רק שהוא מודד לי את המהירות כמו בריצה,

 בדקות לקילומטר (צח, ראיתי את הקצבים שלך על השעון, אני יכול ללוות אותך כשאתה בריצה ואני ברכיבה...).

סיימתי את העלייה ברוך השם ועכשיו הגיע הזמן להתגלגל למטה.

 ולמרות שהרוח בגב קפא לי כל נים בפנים, 

אפילו השחורים באף לא העזו להוציא את הראש או האף החוצה...

מידי פעם עצרתי כדי להפשיר וכדי לצלם תמונת שקיעה קיצ'ית כזאת או אחרת

 ולשלוח טיזר על הפוסט שאני הולך לכתוב על הרכיבה, בעצם על הפוסט הזה...

כי עדיין נשאלת השאלה, אם לא כתבת על זה

 או שלא שיתפת את הפעילות מהשעון בפייסבוק האם זה באמת קרה?

כשאני מגיע הביתה אני מאושר, ניצחתי את הרוח או משהו כזה,

עכשיו אני יכול לרדת על הביננשניט ששמרו לי משבת...

*לכל הנשים של הרוכבים, אם תזכירו לבעליכן שאופניים הם זכר, יש סיכוי שהם יפסיקו לרייר עליהם...

*גברים חושבים שאופניים הם כמו בעל חיים,

אם לא קונים להם עצם (אקססוריז) לעתים תכופות יש להם מבט עצוב של פודל שרק רוצה שיאהבו אותו... 

*זה לא משנה כמה שווים האופניים שלך,

בסופו של דבר המנוע הוא החשוב וכמו שאומרים זה הכל ברגליים שלכם...

*מצחיק איך לכתוב את הפוסט לקח לי יותר זמן מלרכוב אותו...