יום שבת, 22 במרץ 2014

נתחיל מהסוף, אין קשה, מאתגר, יפה ובטח מרגש כמו מרתון ירושלים!

אז אחרי שבשנה שעברה הצליחו לשכנע אותי לרוץ את חצי המרתון בירושלים,

  היה לי ברור שגם השנה אני שם.

הקשר שלי עם ירושלים הוא קשר דם, אבא ז"ל נולד וגדל בירושלים וכך גם ההורים שלו וההורים שלהם

בקיצור מעל מאה שנה של שורשיות בעיר וזאת גם הסיבה שהסכמתי מלכתחילה לרוץ את המירוץ 

המאתגר הזה. 

האימונים למירוץ משופע בעליות מעין זה מבוססים על עקרון פשוט מאוד,

לרוץ בתוואי הררי והרבה...

אלא שתכניות לחוד ושפעת לחוד.

חודש לפני המירוץ אני חוטף אותה וחזק, שבועיים של התפדלאות ובלי לבצע "פסיעה גסה", אפילו אחת...

והזמנים לחוצים, יש לו"ז ותכנית אימונים לבצע.

אחרי שהתאוששתי קצת המאמן מבצע שינויים בתכנית האימונים ואני משתדל לחשוב חיובי

סה"כ רצתי מרתון לא מזמן, בטוח נשאר משהו ברגליים.

אני לא יודע אם זה הראש או הגוף אבל הרגליים לא סוחבות אותי, שרירי הרגליים ספק מנוונים ספק מאובנים.

לא משנה הסיבה, התוצאה היא התפרקות פיזית ומנטלית בכל אימון ולא משנה דרגת הקושי.

בכל אימון שכזה אני רואה את עצמי מתפרק בירושלים ובשלב מסוים מחליט שאני מוותר.

אחרי לא מעט טלפונים, ווטסאפים, שיחות נפש וניסיון להבין מה אני רוצה ומה נכון לי לעשות אני מחליט

לא להרים ידיים, לזנק רק בשביל לסיים ותו לא.

לא משנה הקצב או התוצאה, מי לפני ומי אחרי, אני פה בשביל לתת כבוד ל"עיר האבות" שלי.

כחלק מהתכנית אני קובע עם חברים (אלי ואברהם) שנרוץ יחד ומסביר את המצב,

אלי אומר לי, "אין לך מה לחשוש, אני אתך" וכמו שתראו בהמשך כך באמת היה.

המירוץ ביום שישי ואנחנו עולים לירושלים כבר ביום חמישי, מתארחים אצל הדודים.

 לאחר שנתיים אפשר לקרוא לזה מסורת.

 מירוץ משפחתי, אנחנו כששה עשר רצים ממשפחת מן הענפה שמשתתפים באירועי מרתון ירושלים.

ממקצה "מירוץ הקהילות" ל800 מטר ועד למרתון המלא!

יום שישי בבוקר הגיע ואני מתהפך במיטה כבר משעה שלוש אבל מחכה לשמוע את השעון,

בשעה ארבע וחצי זה סוף סוף קורה ואני מזנק ליום מלא בסימני שאלה וחששות...

בנוסף לחצי המרתון שלי גם התנדבתי בשמחה ללוות חברה לקבוצה בסיום המרתון המלא שלה,

כך שאם הייתי מתחבר לשעון לחץ יש מצב שהמחוג היה מבצע הקפה של 360 מעלות.

אבל אני שומר על קור רוח יחסי, במיוחד יחסית אלי...

מגיע לגן סאקר בצעידה דרך ה"גרין מייל" של מרתון ירושלים.

זאת גאונות לשמה לסיים מרתון כזה בטיפוס,

כנראה שניסו לחזק את הביטוי "אם קשה לך אתה כנראה בעלייה"...

מטפס בשביל ונכנס למנהרה מתחת לכביש שמובילה לקו הסיום, וואו כמה דמעות שיזלגו פה!

נכנס לגן סאקר ומחפש את החברים מ"רצי רמת הגולן",

קבוצה מדהימה שהביאה קרוב ל30 רצים למקצים השונים!



נפגשים, מצטלמים ויוצאים לכיוון הזינוק, בדרך אני פוגש חברים מהקבוצה, מאחלים בהצלחה 

ונדרכים לקראת יריית הזינוק.

ברכות של המכובדים, הצגת הרצים הבכירים ויריית הזינוק.

זהו, הגיע הזמן לעשות את העבודה.

בהתחלה עוד שומעים צחוקים בקהל, "אברהם, אנחנו בעלייה?", תצחקו אני חושב לעצמי,

ארץ ישראל נקנית בייסורים אז תתכוננו לסבול...

ככל שמטפסים יותר נהיה שקט יותר.

מגיעים לכניסה לעיר העתיקה ואני אומר לעצמי שבשביל זה באתי, עליות יש בגולן, 

רחובות שסואנים בד"כ ושננטשים כאילו הגיע יום כיפור יש גם בת"א, אבל השילוב בין השניים בתוספת תחושת 

ישראליות אמתית שזרועה בדם יזע ודמעות יש רק פה ורק עכשיו!

הריצה זורמת והראש כל הזמן בודק את מצב הגוף, כואב לי משהו? אני צמא? מרגיש טוב?

מעין תחושה שהמשבר בדרך, אני יודע שאני לא בכושר הנדרש בכדי לצלוח את המסלול בהצלחה וגם ללא 

החיוך הדבוק לשפתיים אבל אני אופטימי בינתיים, יש לי עוד זמן.

אבל בסביבות הקילומטר ה13 אני מרגיש שהרגליים הרימו דגל לבן, גם במישור הן לא סוחבות.

 אני מושך עוד קצת ובכניסה לטיילת ארמון הנציב אני עובר להליכה.

אלי חוזר לכיווני ומנסה לדרבן אותי, אני אומר לו שימשיך שאני כבר אסתדר,

אלי אומר לי "גם אם תלך את כל מה שנשאר אני אתך!" , בהמשך זה יתברר כלא ממש נכון, הוא כן איתי

אבל לא נותן לי ללכת כל כך בקלות...

במהלך הריצה אני אוהב להסתכל על הכיתוב שמוטבע על החולצות השונות, יש שמנציחים אדם זה או אחר

ויש שמצטטים משפטים ציוניים או כאלה שמסמלים דבקות במטרה.

שתי גרסאות תופסות אותי ומרגשות אותי במיוחד.

משפט אחד אומר: "אין המים חוצבים בסלע מכח עוצמתם אלא מכח התמדתם..."

משפט שמעביר בי צמרמורת גם עכשיו, כאילו בשבילי נכתב.

והמשפט השני : "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו..." אני לא חושב שצריך להוסיף על זה כלום.

מה שמעצים את המסר היא העובדה שלבשו את החולצה תלמידי מכינה קדם צבאים שרובם 

בני העדה האתיופית ובראשם רץ ראש המכינה, רב צעיר ומזוקן, איזו דוגמה אישית!



הקילומטרים עוברים ואני מתחיל להאמין שאגיע לקו הסיום ויש סיכוי שזה אפילו יקרה לפני כניסת שבת.

לקראת העליה האחרונה והקשה מכולן ב"כובשי קטמון" אלי נותן לי ג'ל אנרגיה אחרון שידחוף לי קצת סוכר 

למוח, רק שלא יפסיק לחתור לסיום!

מפה לשם אני מוצא את עצמי בשער הסיום מניף ידיים עם אלי.

אפשר לנשום לרווחה, אני מתחבק עם אלי ומודה לו על הדרך.

אני לוקח מדליה והולך לחפש את המשפחה, אמנם לא התראינו רק כמה שעות אבל כמה שהתגעגעתי אליהם,

אני גם רוצה לראות את הבן שלי נרי שרץ את מקצה החמישה ק"מ וכל כך התרגשתי בשבילו!



אחרי חיפושים בתוך המון אדם אני פוגש את דקלה (אשתי) והילדים, מתחבקים ומתנשקים והולכים 

לנשום קצת אוירה (זיעה) של מרתון בשטח הכינוס ואני עם אצבע על הדופק, לא לפספס את רצי המרתון 

שלנו שרצינו ללוות.

מסתובבים קצת, פוגשים עוד מישהו מהמושב וגם הילה (אחותי הגדולה) מסיימת את מקצה העשרה ק"מ

ואנחנו סוגרים את מכסת הרצים שלנו, כולם מסיימים.

טוב, כמעט כולם...

יש לי עוד ליווי קטן לעשות.

ברגע שאני מקבל שחרור אני מתקדם מול תנועה של עשרות רצי המרתון

ומתחיל לחפש פנים או חולצה מוכרת, פתאום מופיע יונתן, הנציג הבכיר של המשפחה במרתון המלא.

אני ואבי (גיסי) מצטרפים ליונתן ולילדים שכבר מלווים אותו ומתקדמים לעבר קו הסיום.

אני רואה שהוא בידיים טובות וחוזר לאחור בשביל למצוא את סבטה, 

חברה מהמועדון שגם רצה את המרתון המלא.

אחרי פחות מקילומטר אני רואה את סבטה מולי, בשלב הזה של המסלול כבר כולם יותר צועדים מרצים

וסבטה מבקשת ממני להצטרף אליה, ברור אני אומר לה, רק בשביל זה באתי!

אני מרגיש הקלה כשאני רץ ליד סבטה, אני לא יודע אם זה בגלל שהרגשתי שהוקל לה או בגלל שהרגשתי 

שאני ממלא את ההתחייבות שלי.

כך או אחרת סבטה מסיימת את המרתון בצורה מעוררת כבוד וזה בשבילי סוף מתוק למרתון ירושלים 2014!



נתראה במרתון ירושלים 2015 ! ! !



*תודה לאלי על הליווי הצמוד, על העידוד והדרבון הבלתי מתפשר, בלעדיך אני בספק אם הייתי מגיע!

*תודה לחברים מהקבוצה על העידוד ועל שהאמנתם בי ובמיוחד לסימה שידעה לתמוך ברגעי 

המשבר ואי הודאות ולהגיד את המילה הנכונה ולשי המאמן שלי שהכין אותי והאמין בי הרבה יותר ממה 

שהאמנתי אני בעצמי!

*תודה למשפחה שלי שנותנת יד לשיגעונות שלי והולכת אחרי מבלי לנסות להניע אותי מלהגשים את עצמי 

ובמיוחד לדקלה שתומכת, מאמינה בי ונותנת לי את התחושה שמה שאני לא אעשה אני תמיד האלוף בשבילה.

אני מאחל לכל אחד משפחה שכזאת!


                                             (משפחת מן המורחבת)