יום חמישי, 6 בפברואר 2014

זה הפוסט ה-28 שאני כותב ודבר כזה עוד לא קרה לי,

יש לי רעיון מאוד ברור בראש ואני יודע איך אמור להיות סדר הדברים ואיך עובר המסר,

אבל לא מצליח להעלות את הרעיון לכתב.

המחשבה תמיד היתה שם אבל התבהרה אצלי באופן ברור יותר בזמן שרצתי את הריצה הארוכה הראשונה

אחרי המרתון וליוויתי חברה שהתחילה להתאמן לעוד מרתון כשהמרתון הקודם עוד יושב על הרגליים....

זה לא קל לשכנע את הגוף להמשיך, במיוחד כשהוא כואב וסובל ולכן עידוד מחבר בהחלט מוסיף למורל.

ומניסיוני הדל בריצה למדתי את חשיבותה של נוכחות  מלווה, 

לפעמים זה כל כך חזק ממש להיות או לחדול,  זה משמעותי בייחוד בריצות ארוכות, 

בריצות ההכנה למרתון שבהן גומעים מרחקים שבהן באה לידי ביטוי "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים",

במרתון עצמו ובריצות למרחקים בינוניים כשסתם אין חשק לקום בבוקר אבל אין מצב להבריז לפרטנר...

כמו שכבר כתבתי בפוסטים קודמים, בקבוצה שלנו נהוג ללוות במרתון את הרצים בעשרת הק"מ

האחרונים שהם למעשה מהותה של ריצת המרתון, 

שמעתי פתגם שאמר רץ מרתון ותיק, "30 ק"מ כל אחד יכול לרוץ, אלה ה10 האחרונים שנחשבים..."

חוויתי זאת על בשרי במרתון טבריה ולא רק אני,

כל מי שזכה לליוויי ציין שזה היה ההבדל בין צל"ש לטר"ש.

כשנמצאים בתחתית הדבר היחיד שעובר בראש הוא יאוש ואיך להפסיק את הסבל הזה ובהקדם!

וזה לא עניין של כושר גופני, גם... 

כושר גופני גבוה בהחלט עוזר אבל הרגליים הם בסופו של דבר כלי עזר של הראש

ואם הראש מוותר אפשר ללכת הביתה, נגמר הסיפור.

מצד שני אם הראש נחוש קו הסיום יגיע, יכול להיות שזה יהיה על ארבע אבל הוא יגיע!

 זה לא מחייב ריצת מרתון  או ריצת נפח בכלל כדי להבין את עוצמת הליווי,

גם אימון שגרתי של אמצע  שבוע מקבל ערך מוסף או ערך בכלל כאשר היא בחברותא.

אימון עליות, אינטרוולים (הפוגות) או סתם ריצת טמפו (קצב) קל יותר לבצע כאשר יש שותפים לצרה...

ללוות זה לא כמו לרוץ יחד, בליווי המשימה היא להביא את מקבל הליווי לנקודת הסיום בהצלחה מקסימלית

ואם אפשר ליהנות בדרך אז בכלל טוב...

זה לא תמיד פשוט, צריך להפגין חוסן ולהיות "פוקר פייס" גם כשקשה,

הרי לא נרצה להיות נטל ולהלחיץ עוד יותר את מי שבאנו ללוות,

 שזה כמו הגברים שמתעלפים בחדר לידה וגונבים את הפוקוס מהיולדת...

להיות בצד המלווה זאת חוויה מעצימה ומשאירה תחושה נהדרת של ביחד,

להיות בצד שמקבל ליווי זה פשוט מרגש.

קשה לתאר את התחושה במילים, שמישהו נמצא למענך רק כדי שאתה תשלים את המשימה

שהצבת לעצמך ובסופה אתה תקבל את הקרדיט על הביצוע וכל זה מתוך חברות ורעות ומתוך

הכרת הסיטואציה והכרת הקשיים הפיזיים והמנטליים הכרוכים בדרך.

מנקודה אישית אני התרגשתי עד דמעות לראות את המלוות שלי במרתון,

 שמבחירה נתנו מעצמן וחיכו לי ברבע האחרון של המרתון

 על מנת לשפר לי את החוויה ולהגדיל את הסיכויים שלי לסיים

 וכל זה מתוך אהבה והערכה אלי, אני רוצה להאמין...

זה לא עניין יומיומי לקבל תמיכה ואהבה בצורה כזאת טוטאלית ובלתי מתפשרת

אפשר לברך "שלא נזדקק" 
למרות שהיה ממש כיף לסיים מרתון עם ליווי מחבק ואוהב כמו שקיבלתי!

* כשאין לך אמונה בעצמך תאמין באחרים שאומרים לך שאתה מסוגל!

*הפחד משתק? תשתיק אותו חזרה...

*עוד משפט חזק    2<1+1  שווה מחשבה...