יום שני, 20 בינואר 2014

פוסט מרתון סינדרום קוראים לזה (אני חושב)

רק לפני שבוע הייתי על פסגת ההישגים שלי בריצה והיום אני כמו לומד ללכת מחדש,

הכל במתינות ובהדרגתיות, לראות שהכול במקום ולא נגרם נזק בלתי הפיך,

פיזית ומנטלית...

מהצד הפיזי הכל יחזור למקומו בשלום, גם ככה אין לי אליפות עולם לקחת בזמן הקרוב אז אני רגוע...

מהצד המנטלי זה כבר סיפור אחר, זה ברור לי שלא הולך להיות פשוט, ההתמודדות הכי קשה כרגע היא עם 

השגרה, הישורת הארוכה הזאת שלא רואים בה את האופק, למרות שכבר מצאתי לי

מטרות חדשות, עדיין הן לא בליגה של מרתון וצריך למצוא כוחות כדי לצאת בבוקר מוקדם מהמיטה,

או לוותר על יציאה עם חברים או סתם על אחה"צ של רגליים למעלה לטובת טיפוס על איזה ג'אבל

עם עלייה מרובת קוצים בה...

צריך למצוא דרך לשבור את השגרה וזה מביא אותי ל"תכנית החלוקה"...(דמיינו שיש קשר בין הפסקאות)

זה מחזיר אותי אחורה לתחילת הדרך, כשרק עשיתי צעדים ראשונים בריצה והייתי מאוד ספקן 

לגבי יכולת ההתמדה שלי בתכנית אימונים צפופה, כבר אז היו שדיברו איתי על חצי מרתון או מרתון,

אני ידעתי שאם אני ארים את הראש ואסתכל יותר מידי רחוק אני עלול למעוד על אבנים קטנות בדרך,

קודם צריך ללמוד ללכת לפני שמתחילים לרוץ, לדבר על מרחקים ארוכים לפני שאני יודע שיש בי

תשוקה במרחקים הקצרים יהיה כמו לרצות לטפס על הרים מבלי לטפל בפחד הגבהים,

הבנתי שעלי להתמקד במטרות לטווח קצר ולימדו אותי איך להפחית את הפחד מהנפח וזה הולך ככה:

כמו בצבא, מחלקים הכל לשלוש או כל חלוקה אחרת, העיקר לחלק... 

זה מתחיל בתכנית האימונים והחלוקה היא פשוטה, חודש, שבוע, יום.

אבל זה לא נגמר שם, כל אימון אני מחלק לשלוש, התחלה אמצע ומתי יגמר הסיוט הזה...

ככה אין צורך להתעסק עם מה הולך לבוא, אלא רק עם מה אני עושה עכשיו!?

בריצות ארוכות ללא החלוקה הזאת  הכל נראה הרבה יותר קשה,

אם בריצה של 10, 15, 20 ויותר ק"מ אני אחשוב כל הזמן עברתי ככה ונשאר לי עוד ככה

הזמן לא יעבור וכל משברון הופך לשבר וזה מצב לא רצוי,

אז גם פה התחלתי לחלק, שני ק"מ ראשונים חימום, מגששים איך אני מרגיש היום ומה אני מוכן לתת 

מעצמי כדי לבצע את האימון על הצד הטוב ביותר, יש מצב גם שהתשובה תהיה שאני לא מוכן 

לבצע כלום היום ואז אם אני ממשיך ומסיים את הריצה, הניצחון הפנימי הוא כל כך מתוק,

זאת תחושה שקשה להעביר וקשה להזדהות איתה כי זה בינך לבין עצמך.

אחרי החימום עוברים לשלב "השיוט", לכל אחד יש קצב שבו הוא מרגיש נוח, בבית ובו

הוא מסוגל להתמיד לאורך זמן.

השלב האחרון הוא שלב שבו "הסוסים מריחים את האורווה", זהו שלב שכבר נמאס מהקצב המונוטוני

ואתה יודע בפנים שעכשיו אתה יכול לתת הכל ולסיים כמו אלוף עם הידיים מונפות, 

קצת מביך כשאתה מניף ידיים ואתה מבין שאתה לא לבד...

בכל מקרה זאת ההזדמנות "לתת בראש" (למי שנשאר עוד מה לתת),

 זאת תחושה עילאית לסיים ריצה ארוכה

בהרגשה שניצחת את הקצב, הפתעת את השעון שלא ציפה לסיומת כזאת (ככה שמעתי)

כשמחלקים זה כמו המבורגר, הרבה יותר קל להכניס לפה המבורגר מחולק,

לא כל שכן ללעוס...

התחושה אחרי, תמיד תהיה למה הייתי צריך את זה (גם בריצה וגם בהמבורגר)

אבל חיים פעם אחת וזהו חלון ההזדמנויות שלנו להנאות החיים, כל אחד עם מה שעושה לו טוב!


*המבורגר דרך אגב ויסלחו לי הצמחונים, זה החלק הרביעי של הריצה...

*אין על המבורגר אחרי 20 ק"מ ריצה!

*חוץ מבירה!

*והמבורגר ובירה יחד (הנאות החיים או לא?)