איך מתחילים פוסט כזה, אין לי מושג!

הכל עוד מבעבע בפנים, בליל עצום של רגשות, טובים כמובן.

הרי בסופו של דבר הייתה לי משימה ועמדתי בה ובדרך גם היו כמה רגעים ששווים דמעה או שתיים...

כינוס:

מגיעים לטבריה מוקדם בבוקר, הכבישים כבר חסומים ורמזורים, תמרורים וכיוונים הם בגדר המלצה בלבד.

אווירת חג במלוא מובן המילה!

מסתובבים קצת בדוכנים, פוגשים חברים ושותים טורקי קטן על הדרך.

שירותים ושוב שירותים, קיבלנו המלצה להסתובב עם נייר טואלט צמוד וכך היה,

 אולי הפסטה של אתמול ואולי ההתרגשות של היום, זאת לא הסיבה שחשובה אלא התוצאה...

תמונה קבוצתית ויוצאים לחימום, הכל מתחיל להרגיש מוחשי וההתרגשות בעיצומה.




מחפש את סימה ואורי בתוך כל ההמון הזה, מזל שקל לזהות את התלתלים שלה מלמעלה,

אורי בא ללוות את סימה ולשמור עליה כדי לסיים בזמן מטרה שהיא קבעה לעצמה

והם הסכימו שאצטרף אליהם, קיוויתי לרוץ אתם כמה שיותר רק בשביל לא לרוץ לבד,

 מתוך ידיעה שבחזרה ממתין לי ליווי צמוד בצמח.

מתמקמים באזור זמן המטרה שלנו לפי הקצב הצפוי ומשתדלים לא לבכות חזק מידי...

האמת שכל הארבע ומשהו שעות של הריצה הייתי במצב של רגע לפני התפרצות בבכי,

אבל כמו שאומרים צעד צעד...

הכרוז מורח את הזמן, ברכה של ראש העיר ושל יו"ר איגוד האתלטיקה,

ממתינים לאישור של המשטרה וממתינים, הדופק מתחיל לעלות...

סוף סוף יריית הזינוק ויוצאים לדרך, עד צמח אני בשלב הגישושים, יש התרגשות אבל אני רץ, 

בלי בעיות או כאבים מיוחדים, באזור צמח, בק"מ ה10 בערך מתחילים להבין איזה יום זה הולך להיות.

הרוחות מתחילות לנשוב לנו בפנים ואנחנו מבינים שהולכת להיות מלחמה,

לא משהו שאנחנו לא מכירים אבל לא בכל שבוע רצים מרחק כזה...

בינתיים הכל לפי התכנית, הקצב, המים והתזונה לפי הספר.

עוברים את צומת מעגן, רצים בישורת ואז קורה דבר שמדהים אותי, 

אז אנחנו רצים  וכבר עברו מולנו הראשונים,

אני לא גזען אבל הם כולם היו כהי עור...

 ניסינו לנחש אם אחרי המהירים יגיע קודם רץ לבן או רצה אשה...

מתחילים לעבור מולנו  אנשים נורמליים, כמוני כמוך, טוב לא דוגמה טובה, נורמליים וזהו... 

פתאום עובר מולנו בחור, מתקרב להפרדה בין הנתיבים מצביע עלי וצועק לעברי:

 "דרכים עגלגלות? כן?  בהצלחה! תכתוב עלי..."

אני בשוק, ביד אחת אני מסמן לו לייק וצועק לו תודה רבה, 

ביד השנייה אני מרים לסימה את הלסת מהרצפה...

"אנחנו רצים עם סלב" אורי אומר, "זהו, מבחינתי אתה יכול להפסיק לרוץ, את שלך עשית" סימה אומרת...

עוברות כמה שניות של צמרמורת בגוף מההתרגשות וכמה דקות שעוד דיברנו על זה

 לפני שחזרנו לפוקוס  ולהכרה המחודשת שאנחנו באמצע אחד האירועים המשמעותיים השנה ובכלל

ושעבדנו חודשים בשבילו...

(אתה שצעקת לי בדרך, אני מקווה שאתה קורא את הפוסט הזה ותדע ששימחת אותי !)

ממשיכים לרוץ, עוברים מולנו פרצופים  מוכרים, אומרים שלום, 

מחליקים כיפים ושוב מתרגשים, בכלל הרגש עבד שעות נוספות אבל זאת רק ההתחלה,

בעין גב מגיעים לחצי הדרך ומסתובבים, נחמד (ממש לא) לדעת שהראשונים מסיימים עכשיו...

בדיוק בפרסה רואים את אודי שמאחל לנו הצלחה, כיף ומפרגן שהוא בא רק כדי לראות אותנו!

בנקודה הזאת אני נפרד מסימה ומאורי, אני מחליט להוריד קצב ולשחרר נוזלים...

בכל זאת זה מרתון ראשון ואני לא יודע איך הראש והגוף יתנהגו כשבאמת יהיה צורך לתת את הכל.

ואז מגיע המשבר, בערך בק"מ ה27 נקודת מים וג'לים  ואני מרגיש שמה שחששתי ממנו הולך להתממש.

עקצוצים בשריר התאומים ואז נשמע (בראש שלי) צליל של קפיץ שנדרך, נתפס לי השריר...

זהו אני אומר לעצמי, זה נגמר!

אני מתקדם בדשדוש לכיוון צמח במחשבה שיאסוף אותי משם רכב של המארגנים.

 לא לפני שאשחרר את המלווים (מלוות) שממתינים לי שם.

אני חושב על מה ששי אמר לי לפני כמה ימים, "אל תוותר מהר מידי", אני נותן לזה עוד כמה דקות,

ממשיך קדימה ומשלים עם לא ממש מר גורלי, 

מה שבכל זאת עושה לי רע זאת הידיעה שאם אני עוצר עכשיו שי עוד יסדר לי ריצה בשבוע הבא,

דווקא בניתי על הפגרה הזאת...

ממתין לכומר שיגיע בשביל הווידוי האחרון לפני שהוא משחרר אותי ל"יגון"...

ואז פתאום אני רואה מלאך, בדמותה של סבטה שמציעה לי תמרים, קלמנטינה ועידוד,

בשלב הזה אני לוקח רק את העידוד...

מצליח לחזור קצת לרוץ ומידי פעם חוזר להליכה, רגע לפני המפגש עם מיטל דורית ואירנה 

שיילוו אותי עד הסיום אני מצליח לרוץ קצת רצוף, הבנות רואות אותי ומתחילות לצרוח...

האור חוזר לי ואני מאמין שגם להן לפנים ובנקודה הזאת אני מבין שהן לא יתנו לי לפרוש,

אני חובר אליהן עם דמעות בעיניים וגם עכשיו כשאני משחזר את זה אני דומע, עוד חתיכת רגש.

מכאן התחיל הכיף האמתי ואיך לא, שלוש בנות רצות איתי, 

מעודדות בלי הפסקה ואומרות לי כמה אני תותח, מה צריך הבנאדם יותר מזה?

עדיין בהפסקות של ריצה במהלך ההליכה, כשמידי פעם נתפס לו השריר התורן ובכל זאת הקילומטרים

מצטברים ואני מתחיל להאמין שיש סיכוי שאגיע לטבריה מתיישהו היום...

בכל פעם שאני מפסיק לרוץ העידוד מתגבר ואני דואג להרגיע את הבנות, "הכל בסדר" אני אומר להן...

הראש שמח, זה רק השרירים שמביעים מחאתם מול המאמץ הלא הגיוני, מה חשבתי לעצמי,

אנחנו פוגשים חברים לצרה ומעודדים אחד את השני, הבנות דואגות לספר לכולם כמה אני תותח

והשותפים לדרך מהנהנים בהסכמה ומשתפים שלהם זהו מרתון ראשון,

גם לי זה האחרון אני מתלוצץ ברצינות יחסית, כמו בלידה אני מקלל את כל מי שהביא עלי את

"ההריון" הזה, ונשבע שזאת הפעם האחרונה ויודע שממש כמו בלידה ברגע שיעבור הכאב כבר 

אחשוב על הפעם הבאה...

אנחנו מתקרבים לסיום וכ2 ק"מ לסיום אני מצליח להרים את הרגליים ולרוץ בלי לעצור, 

זהו, עכשיו ברור לי שאגיע לשער הסיום ולמרות הכאב אני ממשיך, זה כבר לא בשליטתי,

זה הלב שמושך קדימה, עוברים עיקול ועוד אחד ואז אני רואה את אחותי וגיסי, שי המאמן האלוף שלי

ואת נרי הבן שלי וזה מציף לי את העיניים, החיוך עולה על הפנים ואנחנו רצים ביחד לכיוון שער הסיום,

בדרך אני מנופף למשפחה שלי, אמא שלי, אשתי והילדים,

האחיות שלי והמשפחות שלהן, משפחת מן לכל ענפיה,

אני שולח נשיקה באוויר לאשתי ועף לסיום, 

זהו, קשה לי להאמין אבל זה נגמר ואפילו נשארו מדליות...

בשלב הזה אני מקבל חיבוקים ונשיקות אני כבר לא זוכר ממי כי אני חושב שזה היה מכל מי שאני מכיר

ואולי גם כמה שלא...

לסיכומו של דבר זאת אחת החוויות החזקות ביותר שעברתי בחיים,

אין לי ספק שבשלב כלשהו אני אחזור על החוויה, למרות שמרתון ראשון יש רק אחד! 


אי אפשר בלי תודות הרי...

אז תודה למשפחה שלי שהקריבה לא מעט בשביל להעניק לי את החוויה המיוחד הזאת

ובאה לתמוך בי בקו הסיום ובמיוחד לדקלה אשתי שתמכה בי כל התקופה גם כשהייתי כמו אריה בסוגר

וכל מה שעניין אותי זה איך לא נפגע לי האימון ויהי מה, אני אוהב אותך מאוד, את הדרייב שלי!

למלוות האלופות שלי שבלעדיהן זה היה נגמר אחרת לגמרי, (מוקדש לכן שיר)

לסימה על הדרך למרתון ובמרתון, את משהו מיוחד!

ולכל מי שהיה בשבילי, דאג ותמך, אני מודה לכולכם.

וכמובן לשי, המאמן מספר אחד וחבר אמתי, אני בר מזל להתאמן תחת איש ענק כמוך!

נתראה בצמח שנה הבאה, מישהו צריך ליווי?

*רק המעז מנצח...

*בתנאי שהוא נולד אפריקני...

*תזכרו שלא צריך לרוץ יותר מהר מהאריה, אלא יותר מהר מהרץ הכי אטי...