כבר כתבתי על ריצה במזג אויר קיצוני, אבל כזה עוד לא היה...

סיכמתי את זה על ידי סטטוס בפייסבוק שאומר: 

"בעקבות מזג האוויר גם היום לא יצאתי לרוץ, המוזר שאני לא מרגיש רע עם זה...

   כנראה שקפא לי המצפון....

זה לא פשוט להביא את עצמך לידי יציאה מהבית בבגדים מינימליים בטמפ' שנושקות לאפס,

השלוליות עם שכבת קרח עליהן, העשב לבן מקיפאון והכביש חלק כמו רצפה במוסך...

הדבר היחיד שיוציא אותי מהבית ביום כזה זאת העובדה שקבעתי עם חברים (חברות)

לריצה משותפת.

אז שרדתי ככה כמה שבועות ואז הגיעה הסופה המדוברת, 

המדינה משותקת וגם אצלנו במושב כמעט בלתי אפשרי ולגמרי בלתי אנושי לצאת לרוץ,

שלושה ימים אחרי הסופה יצאנו לנופש מהעבודה בלא אחרת מאשר ירושלים,

בימים שלפני הנסיעה התעניינתי איפה אפשר לרוץ בירושלים, פרקים, טיילות וכו'...

כשנכנסנו לעיר הבנתי שתכנונים לחוד ומציאות לחוד,

נוסעים דרך השכונות החרדיות ונהיה לי שחור בעיניים, או יותר נכון לבן...

אין מדרכות ואין שוליים, יש נתיב אחד בקושי לכל כיוון,

ואני חושב לעצמי, זהו אני כבר לא ארוץ השבוע.

כזה אני, קודם חושב על אחרים ואח"כ על עצמי... 

ואז הראש מתחיל לעבוד ולחפש חלופות,

איך אני יכול לרוץ במצב כזה, בבוקר מוקדם הכביש מכוסה קרח

ומאוחר יותר הוא מכוסה מכוניות...

חדר כושר! זה מה שאני צריך, לחפש חדר כושר!

האמת שבתוך דקה מצאתי, במלון, שממול...

ועולה ברוך השם, כמו חדר במלון ללילה.

אבל תכנית זאת תכנית!

ביום רביעי בבוקר נקבע לנו לו"ז צפוף,

מלא ברגשות אשם יצאתי לסיור בעיר בידיעה שאחה"צ אני קופץ לג'ים לרוץ קצת בצורה מלאכותית.

הסיור עם מדריך אנונימי וביישן בשם אבשלום קור...

עם קצב הדיבור ועם היסחפות ההסברים למחוזות רחוקים, מאוד!

 התחלתי להתפלל להתרת נדרים,

מה עשיתי רע? הוא בחור מעניין, משעשע ומאוד חכם,

אבל האימון שלי בסכנה!

מזל שארוחת הצהריים נקבעה מראש וקטעה את הסיור

בארוחת הצהריים אני חושב על הריצה ואומר לעצמי שאסור לי לאכול יותר מידי,

זה יהיה מאוד לא נעים לרוץ בחדר כושר ולהוציא את ארוחת הצהריים על ההליכון.

חושב וטוחן...

מזמן לא אכלתי כלכך הרבה... (כנראה מתופעות תקופת האימונים העמוסה)

אז הפסקת הצהריים נתנה לי הזדמנות להתחמק מהמשך הסיור

(כי באמת שהוא יכול לדבר בלי סוף) כדי לבצע סוף סוף אימון. 

אז אני מגיע למלון מתלבש (יותר נכון מתפשט) מתרוקן ועובר למלון השכן.

 משלם, נרשם ועושה היכרות עם ההליכון,

הבחור אנטיפט, לא מדבר עם זרים ואני מרגיש שגם לי אין יותר מידי על מה לדבר אתו...

אז התפנה לי הליכון ואני מתחיל את הניסוי, כמו עכבר מעבדה על גלגל,

נראה מי ישבר קודם...

למזלי מולי ישנו מסך טלוויזיה שמשדר סרט של "האחים כהן", מערבון.

עכשיו אתם מדברים!

עכשיו אפשר לעבוד...

מתחיל לרוץ בקצב מתון, בכל זאת אני לא מעוניין לשמוט את הקרקע שמתחת לרגליי,

כמובן שאני מחובר ל"פיוז" בטחון למקרה שאפספס צעד ואמצא את עצמי באוויר...

חוקי המקום הם שכל חצי שעה מתחלפים במידה ויש תור.

כל פעם שהסתכלתי אחורה כדי לראות אם מישהו ממתין אחרי כמעט עפתי לקיר, 

אחרי כחמש דקות של ריצה אני מאבד את האמונה, חם לי, משעמם לי ואני מרגיש ממש מטופש.

מי צריך את כל זה? האם המחיר שווה?

לאט לאט הגוף נכנס לאוטומט, הקילומטרים מתקדמים בקצב אטי מהצפוי אז אני מעלה מהירות,

ככה כמה פעמים עד שאני "מתיישב" על קצב משביע רצון, הרי זה לא באמת כמו לרוץ בחוץ,

נכון שהמכניקה היא זהה אבל אין צורך להפעיל מאמץ בשביל להתקדם.

מפה לפה הקילומטרים מצטברים ואחרי עשרה אני עושה הפסקת מים,

יורד מההליכון וכל החדר מסתובב, מתיישב על איזה מתקן כושר להתאפס וממשיך לכיוון הברזייה.

חוזר להליכון וממשיך, כתוב בתכנית 16 ק"מ,

 אם הגעתי עד לכאן ושילמתי מחיר מופקע אני לא אנצל את המגיע לי ואסבול עד הסוף?

בהליכונים שלצידי מתחלפים הפרצופים כל עשר דקות בערך, 

כולם מסתכלים בתמיהה על ה"גלילי" המטורף שמזיע את עצמו על כל החדר...

(באתי עם חולצת המועדון בשביל המוטיבצייה)

הרצים לידי תופסים את מקומם ומתחילים לרוץ,

 מדובר על אורחי המלון שמנצלים את ההזדמנות ואת ה"חינמון" 

בשביל לשרוף כמה דקות ולהשקיט את המצפון...

בטעות של מתחילים הם מתחילים מהר מידי ואחרי כ10 דקות בממוצע הם נשברים,

מביטים בי בבוז והולכים לג'קוזי, שם אין צורך להתאמץ בשביל להזיע...

לאחר שעה וחצי של מונוטוניות וליטרים של זיעה אני רואה 16 ק"מ על לוח הפיקוד של המכונה,

נותן עוד 100 מטר בשביל לוודא שניצחתי ועוצר בהדרגתיות, אין לי רצון להתעלף פה עכשיו.

המכונה רטובה מזיעה, ספק שלי ספק שלה. 

ואני נשבע שברגע שעצרתי שמעתי אותה מוציאה נשימת רווחה...

יוצא מהג'ים וחוזר למלון, בדרך ננעצים בי מבטים, אני מרגיש כמו רוקי ואפילו שומע את המוזיקה ברקע...

אבל בעצם נראה מגוחך, מסתובב בלובי המלון עם טייטס, שקית ניילון וחולצת מועדון ספוגה בזיעה,

מזל שלא מכירים אותי שם, אחרת זה אולי היה מזיז לי....

בסופו של עניין אני מרוצה, האימון בוצע אז המצפון שקט וגם ראיתי את סוף הסרט...



*מה לא עושים בשביל לעמוד בהתחייבויות...

*שלג הוא נחמד כשהוא יורד אצל מישהו אחר

*נקווה שבטבריה לא ירד שלג, לא בא לי לרוץ 42.2 על הליכון...