יום שבת, 23 בנובמבר 2013

הקדמה...

הפוסט הזה מתחיל לפני מספר ימים במהלך נסיעת עבודה שגרתית,

בתור חובב מוזיקה ולא חובב אקטואליה אני מאזין לגלגלצ 

ואני מקבל ישר ללב שיר של זמר שאני ממש אוהב, אביתר בנאי,

שיר חדש "מהניילון" שנקרא "ילדים" שדקר אותי בלב!

אז לפני הכל תודה לאביתר בנאי על הwake up call!



הפוסט הזה נכתב במהלך ריצה, אחת מהארוכות המסכמות את תקופת האימונים למרתון.

מה שנותר בסיום הריצה הוא להעלות את המילים למקלדת...


ריצת בדידות ראשונה מזה תקופה, ריצת אופי מכנים את זה אצלנו...

לקחתי איתי אזניות שהמוזיקה תסיח את דעתי מהזמן שעובר לו לאטו,

ומוזיקה כמו שהיא יודעת לעשות מחברת אותי לרגש וחושפת את כל מה שקורה אצלי בפנים.

אז הנה אני רץ וכל האופי (רגש) שלי חשוף, מזל שיש תרוץ לעיניים אדומות ולחות.

זה פוסט על רגש, זה פוסט על משפחה, זה פוסט על רעות וזה פוסט על תקווה!

בתקופה הזאת של האימונים למרתון למדתי להכיר את עצמי לעצמי וגם לאחרים.

למדתי להיות אני, בלי מסיכות, בלי זיופים ובלי חנפנות, מה שיש לי להגיד אני אומר (בעיקר לטוב)

כשאני אוהב מישהו אני אומר או דואג שהוא ידע!

חבל לבזבז את החיים האלה בגלל ביישנות ונימוסים.

ואני אוהב! אני אוהב אדם באשר הוא אדם .

להגיד מילה טובה זאת לא פחיתות כבוד מבחינתי, 

להפך, אנשים אמתיים לא שומרים בבטן את שעל לבם.

מצד שני כשיש בקורת ואנחנו יהודים, בדרך כלל יש לנו בקורת, יש דרך להעביר אותה.

כשבקורת היא בונה שני הצדדים יוצאים נשכרים!

אז זאת דרכי היום,  מודעות לעצמי ובטחון עצמי הם דברים שאני עובד עליהם,

אולי זה קצת קשה להבין ולהאמין אבל את כל הדברים הטובים ועוד רבים אחרים הריצה מוציאה ממני,

אני לא יודע אם זה האנשים שאני רץ איתם, או האתגרים הלא פשוטים שאני מתמודד מולם,

אבל העובדה היא שאני (מבחינתי לפחות) בן אדם אחר היום, יותר נותן ופחות לוקח,

יותר מפרגן ופחות נפגע.  

הפידבק שאני מקבל הוא מדהים, מהחברים, מהחברים לקבוצה ומכם הקוראים של הבלוג.

אבל בתוך כל זה חסר לי משהו, בתור אחד שגדל ללא אבא (מגיל 6) 

וממה שאני כן זוכר מאבא שלי (ואני זוכר) וגם מסיפורים עליו 

תמיד שאפתי לחקות אותו בתור אבא, להיות אבא כמוהו וזה לא פשוט לחיות בצלו.

אני מרגיש שציפו ממני להיות דומה לו, במנהיגות שקטה, ביותר עשייה ופחות לדבר על עשייה,

אני מודה שבתקופה האחרונה אני מוצא שיש דמיון, קוים מקבילים אבל ממש רחוקים,

לא הייתי מי שאני בלעדיו, 

מצד שני אין ספק בכלל שהאבדן וההתמודדות היומיומית בלמה ואיך בנו אותי לאיתי שאתם מכירים היום.

הייתי רוצה שזה יתבטא בכל מהלך החיים שלי.

אימונים למרתון זה אומר שעות רבות של שהות מחוץ לבית ודווקא בשעות שזקוקים לי,


 מן הסתם זה פוגע בזמן הפרטי המשפחתי.

המפגש עם הילדים הוא רק כשהם קמים בבוקר,  עד שאני יוצא לעבודה.

ואחר הצהריים כשאני חוזר מהעבודה ועד שאני יוצא לאימון.

לפעמים אני אפילו "גונב" ריצה בשבת, שאמורה מבחינתי להיות מוקדשת למשפחה.

בזמן הזה הם לא מקבלים אותי כמו שהייתי רוצה וכמה שהם צריכים.

חסרות השעות המשפחתיות השקטות והאינטימיות. 

ועם זה אני לא יכול להשלים.

אני שואל את עצמי אם כל התהליך הזה שאני עובר שווה

 אם הילדים שלי לא נהנים ממנו (מהתהליך) וממני, ממי שאני היום!

הרי הריצה שואבת אותי אליה ותופסת את רוב הזמן הפנוי שלי וכשאני לא רץ

אז אני מדבר על ריצה או חושב על ריצה...

וזאת המטרה החדשה והאמתית שלי היום!

לתת לילדים שלי אבא, כזה שמחבק ומנשק (בלי סיבה), 

שטופח על השכם כשצריך מחמאה ושנמצא בשבילם כשהכי צריך כתף חמה.

שיודע לשאול את השאלות הנכונות ולתת את התשובות, פשוט אבא כמו שאבא צריך להיות.

וזה גם החיבור שלי לשיר מלמעלה, אני כן אבא דואג וחרד,

 אוהב ומגונן, רק שלא תמיד יודע להביע את זה מולם.

הורות זאת מתנה ומתנות צריך לנצל, הילדים גדלים כל כך מהר ואסור לפספס אותם.

היה לי דיון השבוע עם חבר יקר על למה אני רוצה לרוץ מרתון.

התשובה היא שאני לא, לא בתור מטרה לפחות, זה אף פעם לא היה חלום או שאיפה בשבילי,

 הרגשתי שלא כל כך הצלחתי להסביר את עצמי כשאמרתי שאני עושה מרתון בשביל הדרך,

בשביל המסע המדהים הזה של לקום מוקדם בבוקר  או לצאת אחרי העבודה

 ולהיות בסיטואציות קשות פיזית ומנטלית עם אנשים שאני אוהב.

 ושכיף לי להיות לצדם ולנהל אתם שיחות נפש תוך כדי...

ולא חייב להיות מרתון בסוף, כי את הדרך עשיתי וזה העיקר מבחינתי.

המרתון הוא עמוד האש ועמוד הענן בשבילי, הוא כוכב הצפון, נותן לי את הכיוון.

וגם אם בסוף זה לא יצא לפועל אני אשמח על הדרך.

ומשפט שלי שיסביר את זה הוא- המרתון הוא האמצעי, הדרך היא המטרה.

והאמצעי מקדש את המטרה במקרה הזה...

אז כן מרתון או לא מרתון אני מקווה שהילדים שלי, אשתי,

 האחיות שלי (שסבלו ממני לא מעט כשהייתי צעיר וטיפש)

אמא שלי (תודה על שלא ויתרת עלי)

והחברים שלי באשר אתם, תהיו גאים בדרך שאני עושה ותיהנו ממנה.

אני עושה את זה (את הדרך) בשבילי, אבל גם בשביל שתקבלו איתי טוב יותר.

אז לעבודה, יש לי מרתון להתאמן אליו, אחרי המרתון, רצים בכיף בזמן שנותר....



*המאמן שלי (שי) צדק, מרתון עושים באהבה!

*ויש לי אהבה והיא, רק היא תנצח!

 *מה קשור השיר מהפתיחה? מי שיקשיב יבין!