יום ראשון, 20 באוקטובר 2013

אני בחור מאוד תחרותי, זאת הסיבה שאני נמנע מתחרויות!

נשמע הגיוני, לא?

אבל מה לעשות, זה חלק מהעניין בריצה המאומנת.

מניסיון, (אמנם קצר, אבל שלי) 

 כשיש לי מטרה מול העיניים כל ההתמדה שלי באימונים מקבלת צורה אחרת.

המאמן שלי אומר שככל שאשתתף ביותר אירועים כך ירד מפלס החרדה,

רק מלדבר על חרדה נהיית לי מועקה בלב ואני נזקק להחייאה (מוטיבציונית)

לטפל בחרדה באמצעות חרדה? זה חדש, כמו להכניס אדם קלסטרופוב לארון קבורה 

ולצפות שיצא עם חיוך ויבקש עוד...

מה לעשות  שחלק מהאימונים למרתון כוללים בין השאר פז"ם תחרויות?

אז נרשמתי ל4-5 מרוצים של עשרה ק"מ עד חצי מרתון,

הראשון שבהם מרוץ קרית שמונה לעשרה ק"מ!

לא משהו מרגש במיוחד ולא מרחק שאמור לאיים על הרגליים שלי,

אבל הראש, פעם למעלה ופעם למטה...

מצד אחד אני רוצה לתת את הכל ולהוציא תוצאה טובה,

מצד שני, זה קשה! ולמה להסתכן בפציעה (בעיקר באגו)

אני הרי יודע שהתמונות שלי במרוצים עם הלשון בחוץ יכולות להיכנס למצגת

של "כלבים רצים בפוזות מצחיקות"...

אם הייתה אפשרות הייתי שולח כפיל, זה לא שלא ניסיתי, 

אבל "שרק" בדיוק היה עסוק בצילומים לסרט המשך...

בסופו של דבר התייצבתי בבוקרו של יום השישי הראשון של החורף,

תוך שאני מתפלל שירד מבול ויבטלו את המירוץ...(לא קרה)

סה"כ אירוע מכובד ומרגש, בעיקר התרגשתי כשלא מצאתי שרותים ראויים באזור הכינוס!

תמיד לפני אירועים כאלה אני מתחמם בריצה לשרותים כל כמה דקות...

יוצא לחימום קצר ומרגיש שזה לא היום שלי, או שמישהו מרח לי דבק על הסוליות...

עושה הערכת מצב ומחליט לא להשתולל.

כרגיל מזניקים טיפה באיחור, 

התכנית שלי לרוץ בקצב נוח ואם נשאר מה לתת בסוף, אז לתת!

תכנונים לחוד ומציאות לחוד!

עומדים על קו הזינוק כמאה אזרחים ועוד כמה עשרות חיילי צנחנים ותלמידי תיכון,

בכל זאת מירוץ לזכרו של רס"ן אורי אזולאי ז"ל!

כולם בחולצות אפורות של המירוץ, (אנחנו כ17 חבר'ה מהמועדון בחולצות אדומות)

יוצאים לדרך, מסתכל ימינה שמאלה ואני רואה שאני בורח לחברה שחשבתי לרוץ איתה,

מצטער סימה, זה לא ילך בינינו היום, משהו דוחף אותי קדימה, התעורר יצר התחרותיות!

מפה לשם מגיע חבר שהחליט לרוץ דקה לפני ההזנקה, 

"אני איתך, תרוץ בקצב שלך ויהיה בסדר".

זהו, הלכה התכנית!

אני לא יכול לגלות חולשה עכשיו, אם הוא רץ איתי בזמן פציעה אז מי אני שאתלונן, 

חורק שיניים, קצב עולה, קצב יורד, הממוצע נשאר בהתאם לציפיות!

עוקף בדרך ומקבל מבטים המומים, "הנה שרק"...

(ככה הרגשתי בכל מקרה)

כל ק"מ שעובר אני אומר מספיק, אין לי כוח, כואבות לי הרגליים, יש לי לחץ דם, 

תירוצים, ואז אני חושב רגע, אבנר איתי פה ואם אשבר עכשיו מה יהיה בחצי מרתון,

או במרתון וכל מירוץ אחר שיבוא, זה המבחן,

 ביום כזה שמרגישים שלא הכל הולך לא להתפרק ולהביא את המקסימום.

כמובן שככל שעקפתי יותר אנשים כך התחזק אצלי הביטחון, 

לאחר מעשה אני מרוצה שהאני הישן לא השתלט עלי ולא הלכתי/עצרתי/פרשתי...

תשעה ק"מ ושלוש מאות מטר עברו בשלום יחסי ואני בקצב משביע רצון.

רק מה, מישהו החליט שיהיה נחמד לסיים את המירוץ בעלייה,

עליות אני אוהב, אבל עכשיו באים? 

כמו בתכנית, 700 מטר לסיום הלשון מתחילה לבצבץ החוצה,

מה לא נעשה כדי לעמוד בתכנית...

אם אתם קוראים את השורות האלה, כנראה ששרדתי, לא היה לי פשוט אבל זה נגמר

ובשלום!

דברים שרק בקריית שמונה יכולים לקרות:

-מסתבר שבגלל תקלה (שתוקנה מיד) הזמנים הראשוניים שפורסמו היו מינוס דקה,

התגובה שלי:  חבר'ה, אני רצתי את הדקה הזאת ואני רוצה אותה חזרה!

-זקן (לא ממש) עם קלנועית וללא צ'יפ ניסה לחצות את קו הסיום,

 אמרו לו שלא פתחו הפעם את הקטגוריה הזאת אז הוא צריך לעבור מסביב...

-חוץ ממני (כמעט) כל החברים בקבוצה עלו לפודיום, ציפיתי לפחות לאיזכור כ"אוג" שהגיע ראשון...


*תודה לאבנר על הליווי, הצלת אותי!

*תודה לכל מי שרץ מאחורי ולא עקף אותי, אני מעריך את זה מאוד!

*תודה שקראתם עד הסוף, זה לא מובן מאליו!