יום שבת, 14 בספטמבר 2013

כשהתחלתי לרוץ לפני כשנה וחצי  לא עניינו אותי מרחקים, קצב, תחרויות וכו'

עם הזמן למדתי להכיר מושגים כמו ריצות נפח (ארוכות), הררי, עליות ותחרויות מטרה למיניהן.

תחרויות לא היו ועדיין לא בראש סדר העדיפויות שלי,

במקום הראשון מבחינתי היו ויהיו התמדה והנאה.

אם לא נהנים כל זה לא שווה, הרי אנחנו לא עובדים בלרוץ...

וכבר מההתחלה ידעתי שאם אלמד ליהנות מהריצה השמים הם הגבול!

עם הזמן התקדמתי בנפחים, הצטרפתי לקבוצה ואפילו השתתפתי בתחרויות,

בכל מירוץ שהשתתפתי בו, על קו הזינוק, בעודי רועד מהתרגשות

ומשתדל לשמור על פאסון, אני שואל את עצמי, למה אני עושה את זה?

מה נותן לי כל הלחץ הזה?

מי שמכיר אותי יודע שכשאני מתרגש אני מסוגל לא לישון שבוע,

זה הכל בראש אומרים לי, אני יודע, הראש הוא הבעייתי אצלי!

עבר עוד קיץ והגיעה עונת המירוצים ואיתה ההתלבטות, 

כן או לא להירשם ולאיזה מירוץ?

הספקתי להירשם ולבטל שני מירוצים.

הלחץ הכריע אותי, לא תפקדתי, לא בריצה וגם לא בשאר התחומים (בית, עבודה)

ואז אחרי שנרגעתי קצת התקבלה החלטה משותפת עם המאמן,

 אני הולך כמו שנה שעברה, מירוצי עשרה ק"מ וחצאי מרתון!

מרתון כרגע הוא נחלתם של המשוגעים באמת.

הקיץ מתקרב לסיומו וחזרנו לאימונים סדירים, אימוני עליות, מהירות ונפח,

הטמפרטורות ירדו והמרחקים גדלו, 

חזרתי ליהנות מהריצה כריצה,

הפעולה המוזרה הזאת של להגיע מנקודה א' לב' בדרך הארוכה ביותר בגבולות התכנית,

עדיף בקצב שעולה על קצב הליכה...

באחד הימים אני מקבל אימייל מהמאמן, המיועד לחברי המועדון המתאמנים למרתון טבריה

שיתקיים בינואר 2014, האמת התרגשתי, אוירה של מרתון באוויר (ולא אני צריך לרוץ אותו)

שמרתי את ההתרגשות לעצמי והמשכתי בשלי...

עברו הימים והיא הגיעה, הריצה הגורלית!

יש ריצות כאלה שהכול מתחבר, הכול מרגיש נכון!

הרגליים, הראש, החברה הטובה, אפילו השרב שהגיע והבריח את הלחות...

ריצת 22 ק"מ הפכה ל 25 ושלא יגמר לעולם!

פשוט כיף, וכל הזמן זורקים לי "אם אתה כבר מגדיל מרחקים לא תרוץ מרתון"?

וכל כך הייתי עסוק בלהרצות למה אני לא ארוץ מרתון בשנים הקרובות

 (הכל תירוצים שאולי מופנים כלפיי)

שלא ראיתי את זה בא...

ואז זה הכה בי, אני נהנה מהריצה, מהמרחק, מהסבל שלא הגיע!

אז למה בעצם אני לא לוקח את זה צעד אחד קדימה?

פחד? ממי, ממה? 

הרי יש לי מאמן שמאמין בי וייתן את מה שהוא יכול כדי שאמצה את הפוטנציאל שאולי קיים בי...

אבל איך אוכל לעשות את זה?

 לאכזב את עצמי? הרי התחייבתי לעצמי שאני לא רץ עם העדר, שאני עומד בפיתוי!

ובכל זאת, מהדהד לי בראש, מרתון! מרתון! מרתון!

כבר אמרתי שהראש שלי הוא הבעייתי? 

ומה אומר הלב? טוב הלב לא אומר, הוא ספק צועק ספק זועק, מ ר ת ו ן ! ! !

אני מרגיש את זה בעצמות, בגרון, מן התרגשות כמו של אהבת נעורים שמתפספסת.

אסור לי לפספס, לא הפעם! (אפילו חלמתי על זה בלילה)

 אני ארוץ מרתון!  אני ארוץ מרתון! הראש אומר ולא מאמין...

הכל מוכן, אני מוכן להתחיל במסכת העינויים הכרוכה בכך,,,

 טבריה, הנה אני בא!

המשך יבוא...

(אני מקווה)

כמה הבהרות...

*אין זאת התחייבות לביצוע המשימה אלא כמיהה...

*הנהלת הבלוג רשאית לבטל את המבצע בכל עת...

*תודה לכל מי שתמך, תומך ויתמוך בדרכי החדשה, אני מעריך את זה מאוד!