יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

הכל התחיל מרגשות אשם!

איך אומרים הבן אדם מתכנן תכניות ובסוף האישה מחליטה! 

לדקלה אשתי היה לא נעים להבריז מחתונה שנקבעה ליום רביעי.

אני לא איש של חתונות בלשון המעטה, ושל ריקוד בחתונות בפרט

קצב ותנועה אצלי מאוד מפותחים, רק לחוד.

חיבור ביניהם עלול להוביל לפציעות קשות ואף לאבדות בנפש...

חוץ מזה ביקשתי וחזרתי ובקשתי, לא לקבוע חתונות ביום של אימון!

התאוריה שלי היא כזאת, אם אני כבר מפסיד אימון ואנחנו לוקחים בייבי סיטר,

 אז לפחות שנעשה משהו בשביל שנינו.

זה צריך להיות אירוע באמת מיוחד כדי שנצא ועוד על חשבון אימון, יש פה עניין בפיקוח נפש! 

כנראה שלא הייתי משכנע מספיק, אז הודעתי לשי (המאמן) שאני לא מגיע לאימון,

שי בתגובה: אין בעיה, אתה רוצה תכנית חלופית?

(תכנית חלופית אני מקבל כשאני מפספס אימון והיא בדרך כלל פשוטה לביצוע, האמנם?)

כעבור חצי שעה אני מקבל עדכון תכנית במייל וחומצת חלב מציפה את עיניי...

איזה אושר! אימון עליות, ככה אני אוהב, כמו האספרסו שלי, קצר, חזק ומר!

אימון עליות זה בתמצית, לרכז את כל הסבל שקיים לאימון אחד!

גם עליות, גם לרוץ חזק וגם התמודדות בראש לטפס שוב ושוב, הרי כבר הייתי למעלה ואין שם כלום...

ולמה טוב כרגע אימון עליות? זה לא שאני מתאמן לאיזה מרוץ אתגרי הררי מטורף.

אני יודע שזה אימון חשוב בשביל אממממ  לא זוכר....

אבל המאמן אמר, אז אני לא שואל שאלות...

אז קמתי בבוקר מוקדם, אחרי שבערב לפני "רקדתי" על החתונה (אלכוהול חופשי, לא ננצל?)

בשעה חמש, אחרי חצי שעה בשירותים ושתי דקות להתלבש יוצא לאימון,

חימום קצר אני עדיין אופטימי (אולי אני אגלה שביטלו את כל העליות ברמת הגולן)

 ומגיע לתחתית העלייה...

אני מכניס אתכם לרגע לראש שלי...

מבט מלמטה על העלייה, אין סיכוי! שש פעמים לעלות את הדבר הזה?

מסתכל ימינה ושמאלה, למה אני עושה את זה? אם אף אחד לא רואה, האם באמת עשיתי את זה?

מסתכל על העלייה, מסתכלת עלי חזרה, רואה את דמותו של שי מדברת אלי מתוך האספלט, ממש כמו מופסה 

אל סימבה במלך האריות, אומר לי להאמין, אני מאמין!

בקיצור, התחלנו!

פעם ראשונה: (לא נורא) כמה עוד יש לי? חמש פעמים נוספות? יהיה בסדר...

פעם שנייה: (סיוט) עוד לא עשיתי חצי, לא נראה לי שזה יקרה, יש לי עוד ארבע...

פעם שלישית: (גיהנום) זהו מהעלייה הבאה סופרים אחורה!

פעם רביעית: (מישהו ראה את הריאות שלי) יאללה אחרי העלייה הבאה יש רק עוד אחת...

פעם חמישית: (אין לי רגלים)  עוד אחת וזהו...

פעם שישית: (דווקא לא נורא) יכולתי לעלות עוד איזה שתיים לפינלה...

איכשהו תמיד אפשר לעלות עוד פעם אחת לפחות...

החלק הכי קשה הוא לא העלייה, אלא רגע לפני, 

לעשות את הצעד הראשון לתוך העלייה, ברגע שהתחלת לטפס, אין ספק שאתה מסיים אותה...

יש עניין נוסף, אבל שיישאר בינינו, בשלב מסוים אני מתחיל לדבר אל עצמי, אל הרגליים, אל הריאות,

כמו שמדברים אל כלב, רגלי, אלי, לך תביא, אל תרייר לי על הנעליים, בקיצור הזיות...  

תכלס, אני אוהב את האימון הזה , נותן לי הרגשה שאני חי (כשאתה חי אפשר להרוג אותך)

דרך נפלאה לפתוח יום, לדעת שהתמודדת עם אתגר לא פשוט.

מגיע לעבודה ערני, חיוני וחצי מת, מה לא הייתי נותן בשביל לחזור עכשיו למיטה...

מצד שני יכול להיות גרוע יותר, יש מישהו שמתעורר עכשיו ומגלה שאתמול בלילה הוא התחייב למישהי "עד 

שהמוות יפריד"... ושואל את עצמו מה שמו לו במשקה...

שיהיה לו בהצלחה! 



ברכות ובקשות!

*מזל טוב לזוג הצעיר...

*אני באמת נהנה מהעליות.

*(שי) אין צורך לתת לי אימון עליות כל שבוע...

*(שי) אין צורך להעניש את כל הקבוצה בגלל שאני נהנה מעליות...