יום שבת, 17 באוגוסט 2013


מחשב מסלול מחדש...

מי לא מכיר את המושג הזה, אין דבר מתסכל יותר מלקבל תגובה כזאת ממכשיר gps

ואז לקבל ממנו את צירוף המילים, אין קליטת לוויינים נסה במועד מאוחר יותר! 

כך אני מרגיש כשמשנים לי מסלול  באמצע ריצה או אחרי שכבר החלטתי על מסלול.

ואני מתחיל בראש לחשוב, רגע במסלול הזה יש עליות ובזה אין מים ובזה יש מים,

מעגלי, כביש, כל "תכונה" שיש בתוואי, משטח ריצה, או סתם בנוף עלול לערער לי את הבחירה.

בריצות שאני נפגש בסיום עם עוד אנשים,

 אני מדמיין איך מתארך לי זמן הריצה בגלל התברברות בניסיון להאריך או לקצר,

 אני מגיע למקום המפגש אחרון ופוגש שם מחצלת שעליה מונח פינג'ן קפה

 עם צלחת מעל כדי לשמור על חום המשקה ופתק "נפגש באימון ביום ראשון"...

וזה לא שאני לא בחור ספונטני, אני יכול מעכשיו לעכשיו להחליט על מסלול לעוד שבוע...

ועד אז לשנות אותו עוד אינספור פעמים מבחינת מרחק, תוואי, יבשת וכו'...

ובסוף לא לצאת מחוסר עניין לציבור. (או מוטיבציה)

כדי להוריד מעצמי את האחריות, אני "מתעלק" על החבר'ה מהקבוצה...

אז קבענו לריצת יום שישי, "דוקטור" סימה והתלתלים הנדריקסון- מצב הרוח של הקבוצה!

דורית-טריאתלטית בעבר ורצת מרתון בהווה, האידיאליסטית בקבוצה.

ונועם- ביג גאיי המוביל! מכיר כל אבן בגליל עם ידיעות של מדריך של"ח ותיק.

סימה אמרה שיש לה מסלול הררי בשבילנו, שהיא רצה עם חבר והיה ממש אחלה.

סימה כבר הפגינה את כישורי הניווט שלה בריצה שבוע קודם,

כשחיפשנו את דרכנו במטעים של קיבוץ דפנה ולכל כיוון שפנינו נתקלנו בגדרות, נחלים ותאילנדים מורעבים...

בירבור שעלה לנו "רק" בשלושה ק"מ נוספים...

 בתור צעד להבעת אמון ביטלתי את כל ההתחייבויות לאותו יום שישי, 

או כמו שאמרו כוורת "נפרדתי מהפרייבט"...

אז נתנו לסימה לבחור מסלול, כמובן שהיה צריך לגבות את ההוראות של החבר 

עם עוד זוג אוזניים אחד לפחות, (לא שלי)

 אז דורית ונועם קיבלו הוראות טלפוניות  (והכחישו כדי להלחיץ את סימה)

בדיעבד דורית סיפרה שהיא רכבה עם אופניים את המסלול בעבר (לא משהו שניתן לשכוח)

בקיצור מתחילים בעליה  הרגילה כשבשלב מסוים סימה אומרת, פה שמאלה.

מה שמאלה? יש קיר, עוד לא סיימתי לקטר ולשכנע את עצמי  שזה לא כדאי ונועם כבר בחצי גובה,

מזל שיש אישור לעבור להליכה בעליות כאלה...

אז תקפנו את העלייה בעזרת ג'ל אנרגיה ומים,

היא מצידה נשארה מאיימת ולא נכנעה.

ככה טיפסנו עוד כשלושה ק"מ, כשבדרך חי בר אמתי.

חזירים, זאבים, שפני סלע, התמזל מזלנו וראינו עגל שזה עתה נולד.

אפילו רוכב אופניים פגשנו! פעמיים! (בהחלט בע"ח נדיר)

כל הדרך אני משנן, מה שעולה חייב גם לרדת...

פתאום סימה אומרת, פה ימינה!

מזל שנועם היה באזור כדי לחזק את הקביעה ולתקן שהימינה זה כשני ק"מ במעלה השביל,

לא התרגשתי, מה זה שני ק"מ בין חברים? ועוד בעליה!

כל עליה שאנחנו עולים סימה אומרת זהו! זאת העליה האחרונה,

קשה להאמין כשרואים את העליה הבאה בהמשך השביל...

בסוף באמת ירדנו ועוד איך ירדנו!

אילו ידעתי הייתי מביא את ציוד הסנפלינג שלי (לא באמת יש לי)

הדבר היחיד שהרגיע אותי,  שידעתי שהאוכל לפריסה של אחרי נמצא אצלנו...

באמצע הירידה דורית מצאה חצב, מיד כולנו הרגשנו שנהיה נעים ושהסתיו הגיע (ממש)

ומבחינתה של דורית כל התלאות שעברנו השתלמו בזכות חצב אחד, לא התווכחתי...

כשסיימנו 17 ק"מ, (הזמן שמור במערכת) באה לקראתנו לירון בדאגה,

איפה אתם?   

"מסלול חדש, סימה הובילה"....

לא היה צורך בהסברים נוספים. 


דגשים!

*היה מסלול מדהים ומרהיב ביופיו!

*סימה, אוהבים אותך כמו שאת!

*אני מוכן תמיד ללכת אתכם לאיבוד...